התפתחות אישית, רפואה הוליסטית
החיים כדרך - הדרך לחיים!
דרך למודעות עצמית
מדורי האתר
החלפת גגות רעפים, פינוי אסבסט שירותי טקסט ותסריטאות קלאב הוטל אילת עוצמת הרכות מים חיים
   סיפורים ואמירות דף הבית   »   לאספני החוכמה   »   סיפורים לחיים

סיפורים לחיים

עדכון אחרון: 28.5.08

רשימת הסיפורים:

מוניקה
הניצול
מאימת החתול
חבורת הזבובים
שני זאבים
מדוע מת הפרפר
הנר שכבה
לתקן את העולם
כד המים הסדוק
שטר בן 20$
האבנים הגדולות
להיות תלמיד
חזק ממחלה




מוניקה
איש אחד צעד בסופרמרקט מאחורי אימא וילדה בת שלוש, שישבה בתוך עגלת הקניות.
כשהם עברו ליד מדף העוגיות, הילדה ביקשה עוגיות והאימא אמרה: "לא!".

הילדה התחילה ליילל ולצעוק ולהקים מהומה, אבל האימא שמרה על שלוות רוחה ורק אמרה בנחת: "או-קיי מוניקה, נשארה לנו רק עוד חצי שורת מדפים של עוגיות, תיכף נסיים כאן, אל תתרגזי, רק עוד טיפה".

הן סיימו את שורת העוגיות והמשיכו הלאה, תוך דקות הגיעו לשורת המדפים עמוסי הממתקים. הילדה החלה לצעוק ולדרוש ממתקים.
האמא סירבה לקנות לה. הילדה התחילה לרקוע ברגליים ולהשתולל, אבל האימא לא איבדה את העשתונות: "די, מוניקה, די, אל תתרגזי. לא נשאר לנו עוד הרבה. עוד שתי שורות ואנחנו מסיימות את הקניה. תהיי סבלנית, רק עוד טיפה".

כשהגיעו אל הקופה כדי לשלם על המצרכים, נתקל מבטה של הילדה למסטיקים הצבעוניים והיא דרשה בתוקף מסטיק.
כשאימה השיבה בשלילה, עשתה שם הילדה סצנה קולנית של בכי וצעקות והאימא דיברה בקול רגוע ושקט: "מוניקה, לא להתרגז. אנחנו תכף מסיימות כאן. חמש דקות ואנחנו בחוץ ואז ניסע הביתה , ותוכלי לחטוף את התנומה שאת כל כך זקוקה לה".

האימא גמרה לשלם ויצאה מהסופרמרקט אל מכוניתה. האיש שהלך אחריהן והיה עד לכל שהתרחש, יצא בעקבותיה, הדביק אותה במחצית הדרך לאוטו ואמר לה:
"תסלחי לי, גברתי, לא יכולתי שלא לשים לב כיצד שמרת על קור רוחך. אני חייב להחמיא לך על הדרך שבה התנהגת עם מוניקה הקטנה".
נתנה בו האימא מבט מחויך ואמרה: "לקטנה קוראים תמי. אני מוניקה ".

תרגמה וערכה: אסתי פישר היים
לראש הדף

הניצול
הניצול היחיד מאוניה שנטרפה בים, נסחף עם הזרם והושלך על חופו של אי בודד.
הוא התפלל בלהט לאלוהים שיציל אותו, וכל יום נהג לסרוק את האופק מקצה ועד קצה.
תשוש, רעב ופצוע, הוא הצליח לבנות לעצמו צריף קטן מעצים שנסחפו אל החוף. לפחות יהיה לו מחסה מחיות טורפות.
הוא הכניס לצריף את מעט חפציו שהיטלטלו איתו בים, זה היה כל רכושו בעולם.
באחד הימים, כאשר יצא מצריפו והלך אל היער לחפש מזון, פרצה דלקה וכילתה את הצריף ואת חפציו. להבות האש גדלו והתפשטו ואיימו לשרוף את כל היער. עשן שחור היתמר אל על, והכל היה אבוד - הצריף, החפצים..
הוא גנח בצער וכאב, ופנה בכעס לאלוהים: "איך, איך יכולת לעשות לי את זה??!! איך אתה מביא עלי אסון אחר אסון??!"
למחרת, בבוקר מוקדם, הוא קם משנתו במערה סמוכה לשמע רעש מנועים של ספינה מתקרבת. היא באה כדי להציל אותו.
"איך ידעתם שאני כאן?" שאל את מושיעיו.
"ראינו את סימני האש והעשן ששיגרת אלינו.." ענו לו.
קל מאד להתייאש כשדברים לא קורים כמו שאנחנו חושבים שהם צריכים לקרות. זה אמנם קל, אבל אסור לנו להתייאש. כל מה שקורה בעולם הזה, קורה עם סיבה, תכלית וכוונה. ובכל דבר, אפילו הקשה והמכאיב ביותר, צריך לחפש את קצה החוט, המוביל לדבר הבא.
אז תזכרו את זה בפעם הבאה ש"הצריף הדל שלכם נשרף.." - זה יכול להיות סימן עשן שנשלח למקום שאליו הוא היה צריך להישלח, כדי להוציא אתכם מאיפה שאתם תקועים - למקום חדש וטוב יותר...
כשאדם יודע שכל מאורעותיו הם לטובתו, זאת הבחינה היא מעין עולם הבא.
(רבי נחמן מברסלב)
לראש הדף

מאימת החתול
מספרים על אברך שהיה סמוך על שולחן חותנו ולמד תורה בחדר שלו. כל אימת שהיה שומע נקישות בחדר הסמוך היה מגביר קולו. סבור היה שאלה צעדי חותנו או חותנתו.
הנקישות שנמשכו חודשים רבים היו דילוגיו של חתול, שהשתכן על עליית הגג. האברך למד תורה בשקידה מאימת החתול - והאמת מה תהא עליה?!
כמה שקרים הולכים ונטווים מאימת "החתול" הפרטי של כל אדם?! האין לכל שקר "החתול" שלו?!
מסיפורים על האדמו"ר מקוצק
לראש הדף

חבורת הזבובים
מאת דינה ברוצקי

דני, ילד טוב, חכם וממושמע, יוצא לטיול עם חברי הכיתה שלו. הוא אורז לעצמו את התיק, לוקח לדרך את העוגיות המיוחדות של אימא, מתלבש, ויוצא בהתרגשות לכיוון מקום המפגש.
אתם חושבים שהוא יוצא לבד? מה פתאום! דני אף פעם לא יוצא לבד לשום מקום - יש לו בני לוויה קבועים, חבורת הזבובים שלו. דני מכיר אותם בשמות - הקמצן, הצריך, המה יגידו, הלא נעים, העצלן, המרדן, המתחשבן, הצודק, הלא רוצה, המגיע לי, המתחכם, המתכנן, וגם הבנות החמודות - הדאגה, הגאווה, האכזבה, הבושה. חבורה נפלאה שדואגת להעסיק את דני, כדי שחס וחלילה לא ייהנה יותר מדי ולא יתחיל להשתעמם מזה.

יוצאים לדרך. דני מתחיל להיות רעב. הוא רוצה להוציא את העוגיות שלו - וזבוב "הצריך" הנאמן מזכיר לו - אתה צריך להציע גם לחברים. אז קופץ הקמצן - תיזהר, אם תיתן לאחרים - לא יישאר לך. המתחשבן מצטרף - הרי את הממתקים הרגילים אתה לא אוכל, כך שהחברים שלך לא יוכלו לכבד אותך במה שיש להם, ותישאר רעב. דני מקשיב לזמזומי הזבובים, ומשתכנע שלא כדאי להתחלק. אך "הלא נעים" לא נותן לו לאכול לבד. מה עושים? במקרים כאלה דני נעזר בזבוב המתחכם. בעצתו הוא מוציא בזהירות כמה עוגיות מהתיק, כך שאף אחד לא יראה, מחביא אותן בכיס, מוציא אחת-אחת ואוכל בסתר, תחת זמזומי הבושה. אך לפחות שאר הזבובים נרגעו.

מתקדמים במסלול, מזג אוויר נפלא, נופים מדהימים, המדריך מספר סיפור יפה, ואוזן אחת שומעת, אך באוזן השניה מזמזמת הדאגה: "מחר יש לך מבחן, ועוד לא התכוננת מספיק, היום בטח תחזור עייף. מתי תתכונן?" דני מנסה להתנער מזמזומי הדאגה, אך היא אינה מרפה. דני לא ייתן לה להרוס לו את הטיול! הוא מגייס לעזרתו את הזבוב המתכנן - ויחד הם מתחילים לתכנן את צעדי ההתארגנות לקראת המבחן. פתאום דני שם לב שהוא פספס את סיפורו המעניין של המדריך. הוא מצטער על כך, ומיד שומע את זמזומה של האכזבה.

בצוהריים מתכוננים לעצור ולאכול. מי מתנדב ללכת לצרכנייה לקנות אוכל? מי בינתיים עורך את השולחנות? מי מסדר את המקום בסיום הארוחה? מי אחראי על פינוי הזבל? לפני שדני מספיק לחשוב - זבוב "הלא רוצה", יחד עם החבר שלו - העצלן - לוחשים לו - למה לך להתאמץ, באת ליהנות, יש מספיק אנשים פה להתנדב, יסתדרו גם בלעדיך. דני עייף מההליכה, ובשמחה מקשיב לזבובים החביבים. אך מולם מתייצבים "הלא נעים", ו"מה יחשבו עלי", ו"הצריך". דני נקרע ביניהם, ואז הזבוב המתחשבן בא לעזרתו. הוא מזכיר שבשנה שעברה דני לקח על עצמו יותר תפקידים מכל אחד אחר, לכן הפעם הוא יכול לוותר לעצמו. דני מקבל את דעתו, אך עדיין "הלא נעים" ממשיך להציק. גם "מה יחשבו עלי" לא מוותר. ואז "המתכנן" מתערב, בתמיכתו של "המתחכם" - הם מציעים לדני לקחת איזה תפקיד קל, שלא דורש יותר מדי מאמץ, וכך להבטיח שלא יפילו עליו שום תפקיד אחר. דני מקבל את ההצעה, והזבובים נרגעים.

בהמשך הטיול הזבובים המשיכו ללוות את דני, והוא חילק את תשומת לבו בין נופים והסברי המדריך - לבין הקשבה לזמזומי הזבובים. עד שפתאום, לאור השקיעה, הופיע מול עיניו פרפר יפיפה בשם "זה הרגע". הפרפר נפנף בכנפיו הצבעוניות בקלילות ובהנאה, בשקט, ללא מילים - ודני פתאום קינא בו. הוא דמיין, איך היה נראה הטיול אם במקום חבורת הזבובים היה מתלווה אליו הפרפר. וואו, איזו קלות, איזה שחרור! כבר מהמחשבה נהיה שקט ושלווה. נשמע טוב ומפתה, אך האם הדבר אפשרי? דני לא מכיר את הפרפר הזה, לא בטוח שהוא יסכים להיות חבר שלו. וגם הזבובים הנאמנים - הוא כל כך רגיל אליהם, איך הוא יסתדר בלעדיהם?

דני חזר מהטיול, עם הזבובים שלו, עם הזמזומים המוכרים שלהם, אך הוא לא שכח גם את הפרפר. כל פעם שהוא נזכר בו - זמזומי הזבובים נהיו שקטים יותר, חשובים פחות, ופינו מקום לשקט פנימי ולהנאה.
לראש הדף

שני זאבים
ערב אחד סיפר אינדיאני אחד לנכדו על מאבק שמתרחש בתוך אנשים. הוא אמר:
"בני, המאבק הוא בין שני זאבים בתוך כולנו:
זאב אחד הוא רוע, הוא כעס, קינאה, צער, חרטה, תאוות בצע, יוהרה, רחמים עצמיים, אשמה, עלבון, נחיתות, שקרים, עליונות ואגו.
הזאב השני הוא טוב, הוא הנאה, שלום, אהבה, תיקווה, שלווה, ענווה, טוב לב, נדיבות, אמפטיה, אמת, רחמים ואמונה."
הנכד חשב על זה במשך כדקה ולאחר מכן שאל את סבו: "איזה זאב מנצח?"
האינדיאני ענה בפשטות: "זה שאתה מאכיל" לראש הדף

מדוע מת הפרפר?
זהו סיפור אודות ילד קטן בהודו, שהלך לבקר את הגורו (איש זקן וחכם). הגורו ישב והתבונן במשהו שהחזיק בידו. הילד ניגש והסתכל גם הוא , אלא, שלא בדיוק הבין, מהו הדבר שביד הזקן, ושאל את הגורו: "מה זה?"

"זה גולם", ענה הגורו, "בתוך הגולם נמצא פרפר. בקרוב הגולם יתבקע והפרפר יצא."
הילד שאל אם יוכל לקבל את הגולם. "כן", אמר הגורו, "אבל עליך להבטיח לי , שכאשר הגולם יתבקע והפרפר יתחיל לצאת ויכה בכנפיו, כדי להשתחרר מהקליפה, אתה לא תעזור לו. חלילה לך לסייע לפרפר על ידי כך שתשבור את קליפת הגולם. עליך להניח לפרפר לעשות זאת בעצמו."

הילד הבטיח, לקח את הגולם והלך אל ביתו. בבית ישב והמשיך להתבונן בגולם. לאחר משך זמן ארוך ראה שמתחילה תנועה, הגולם נע וכאילו רעד, והנה נבקע בקצהו. בפנים היה פרפר עדין ויפה שניסה להיחלץ מתוך קליפת הגולם תוך שהוא מכה בכנפיו כנגד הגולם. התנועות שלו היו חלשות ולא נראה שמכות הכנפיים הללו יוכלו לעשות את המלאכה הזו.

הילד הקטן רצה נואשות לעזור לפרפר הסובל. לבסוף, כשלא יכול היה לשאת עוד את המתח, הפר את הוראות הגורו. הילד הסיט את שני חצאי קליפת הגולם לצדדים ועזר לפרפר להיחלץ.

כאשר יצא הפרפר , החל לעוף באוויר, אך לפתע נפל למטה אל האדמה ונשאר שוכב ללא תנועה. הילד הרים אותו בזהירות וראה שהפרפר מת. שטוף דמעות הלך הילד לביתו של הגורו והראה לו את הפרפר המת שבידו.

"אתה רואה, ילד", אמר הגורו, "מיהרת לשבור את קליפת הגולם, האין זאת?"
"כן", הודה הילד, "זאת עשיתי."
והגורו אמר: "אינך אשם. לא יכולת לדעת מה שעוללת. כאשר הפרפר מתחיל לצאת מהגולם, הדרך היחידה שבה הוא יכול לחזק את כנפיו , היא בכך, שמכה בהם לעבר הקליפה. הוא מכה לעבר הקליפה ומכה שוב ושוב , ואז מצמיח ומחזק את שרירי הכנפיים שלו. כאשר אתה עזרת לו בכך שעשית זאת, במקומו, מנעת ממנו לגדול ולפתח את שרירי הכנפיים. זו הסיבה שהפרפר נפל לאדמה ומת."

הסיפור משויך להנרי מילר
לראש הדף

הנר שכבה
בימים עברו השתמשו ביפן בפנסים של נייר וקני-במבוק ונר קבוע בתוכם.
לילה אחד ביקר עיוור אצל ידידו, וכשביקש לחזור לביתו, הציע לו הידיד שיישא עמו פנס.
אמר העיוור: "אין אני זקוק לפנס, חשיכה ואור הרי הם לי היינו הך."
השיב לו ידידו: "יודע אני שאין אתה נזקק לפנס למציאת דרכך, אך בלי פנס עלול מישהו להיתקל בך. לכן צריך אתה לשאת פנס."
יצא העיוור בפנסו, ועד שלא עשה כברת-דרך, התנגש בו אדם אחד.
קרא העיוור: "היזהר בדרכך! אינך רואה את הפנס הזה!"
"הנר שלך כבה, אחי", השיב לו הזר.

מספר "מאה ואחד סיפורי זן"
לראש הדף

לתקן את העולם
מדען אחד ישב ועבד, כשלפתע ניגש אליו בנו בן ה- 7, נחוש לעזור לו בעבודתו.
המדען, עצבני בגלל ההפרעה, ניסה לבקש מבנו שילך למקום אחר, אך כשראה שזה לא הולך, חיפש משהו שיוכל לספק לילד תעסוקה. הוא תלש מאיזו חוברת דף עם מפת העולם, גזר אותה לחתיכות, ונתן לילד יחד עם גליל נייר דבק.

"אתה אוהב פאזלים" הוא אמר, "קח את העולם המפורק ונראה אם אתה יכול לתקנו בכוחות עצמך.

המדען חשב שייקח לילד ימים עד שיצליח להרכיב את המפה, אבל כמה שעות לאחר מכן שמע את קולו של הבן קורא לו "אבא, סיימתי, הצלחתי להרכיב הכל".
בהתחלה, לא האמין המדען: "זה לא ייתכן שבגיל שבע יוכל הילד להרכיב מחדש מפה שמימיו לא ראה". אבל הוא הניח את רשימותיו, וניגש לבנו, כשהוא בטוח שהוא הולך לראות עבודה מבולגנת.

להפתעתו, המפה הייתה מושלמת וכל החתיכות היו במקומן.
"איך עשית את זה? "שאל המדען את בנו "הרי לא ידעת איך נראה העולם".

"אבא", ענה הילד, "אני אמנם לא ידעתי איך נראה העולם, אבל כאשר תלשת את הדף מהחוברת, ראיתי שבצדו השני יש תמונה של אדם. כשנתת לי לתקן את העולם, ניסיתי אבל לא הצלחתי. אז הפכתי את כל החתיכות והתחלתי לתקן את האדם. כשהצלחתי לתקן את האדם, הפכתי את הדף וראיתי שהצלחתי לתקן גם את העולם".
לראש הדף

כד המים הסדוק
לנושא דליים בהודו היו שני דליים גדולים, אותם נשא משני צדי המוט מעל צווארו. באחד הדליים היה סדק, ובזמן שהדלי השני היה מושלם ותמיד נשא את כמות המים המלאה מהנחל עד לבית האדון, הגיע הדלי השני מלא רק בחציו.

במשך שנתיים שלמות המשיך כך המצב מדי יום ביומו. נושא הדליים העביר רק כמות של דלי וחצי מים לבית האדון. כמובן, שהדלי המלא היה גאה בהישגיו, מושלם למטרה שלמענה נוצר. אך הדלי הסדוק הרגיש מבויש ואשם בחוסר מושלמותו, ואומלל בשל אי יכולתו לספק יותר מחצי הכמות שאותה נועד לספק.

לאחר שנתיים של מה שנראה לדלי הסדוק ככישלון מר, הוא דיבר אל נושא הדליים : "אני בוש בעצמי, ואני רוצה להתנצל בפניך".
"למה?" שאל נושא הדליים, "במה אתה מתבייש?"
"הייתי מסוגל להעביר רק מחצית מכמות המים במשך השנתיים האחרונות, עקב הסדק שבצדי, שגרם למים לדלוף החוצה כל הדרך במעלה השביל עד לבית אדונך. בגלל חסרונותיי, עליך לעשות את כל העבודה הזו, ואתה לא מקבל תמורה מלאה למאמציך" ענה הדלי.
נושא הדליים הצטער בשביל הדלי הזקן והסדוק, ובחמלה אמר: "בעודנו עושים את דרכנו בחזרה לבית האדון, אני רוצה שתשים לב לפרחים המקסימים הפורחים לצד השביל".
ואכן, בעודם עולים במעלה הגבעה, שם לב הדלי הזקן והסדוק לשמש המחממת את פרחי הבר המקסימים הפורחים לצד השביל, וזה עודד אותו במעט. אך בסוף השביל הוא עדיין הרגיש רע עם עצמו שכן מחצית ממשאו שוב טפטף החוצה, ולכן הוא שוב התנצל בפני נושא הדליים.
נושא הדליים אמר לדלי: "האם שמת לב לכך שהפרחים פורחים רק בשביל שבצד שלך ולא בצדו של הדלי השני? זה משום שתמיד ידעתי על הסדק והטפטוף שלך וניצלתי זאת. זרעתי זרעים של פרחים בצד שלך, וכל יום, בעודנו פוסעים בדרכנו חזרה מהנחל, אתה השקית אותם. במשך שנתיים יכולתי לקטוף את הפרחים הנפלאים הללו ולקשט איתם את ביתו של אדוני. אילו לא היית כפי שהיית, לא היה לו היופי הזה להתברך בו". לראש הדף

שטר בן 20$
מרצה ידוע התחיל את הרצאתו בהחזיקו ביד שטר של 20$. בחדר, בו היו 200 מאזינים, הוא שאל: "מי מעוניין בשטר זה של 20$?" ידיים החלו להתרומם.
"אני עומד לתת שטר זה לאחד מכם, אולם תחילה הרשו לי לעשות זאת", הוא החל לקמט את השטר. ואז הוא שאל: "מי עדיין רוצה זאת?" עדיין היו ידיים למעלה באוויר.
"טוב" הוא ענה, "מה אם אני אעשה זאת?" הוא זרק את השטר על הרצפה והחל למעוך אותו אל הרצפה באמצעות נעלו. הוא הרים אותו מהרצפה, כעת כולו מקומט, מעוך ומלוכלך ושאל שוב, '"עכשיו, מי עדיין רוצה זאת?" עדיין הידיים התרוממו לאוויר.
"חבריי, כולכם למדתם שעור בעל ערך רב מאוד. לא חשוב מה עשיתי לכסף, אתם עדיין רציתם אותו מכיוון שערכו לא ירד. הוא עדיין היה שווה 20$. פעמים רבות בחיינו, אנחנו מועדים, מתכופפים ושוקעים בעפר בעקבות החלטות שקבלנו, או בגלל נסיבות שנקרו בדרכנו. אנו מרגישים אז חסרי ערך, אבל אין חשיבות למה שקרה או למה שיקרה, אתם לעולם לא תפסידו מערככם. אתם מיוחדים - לעולם אל תשכחו זאת!
לעולם אל תחנו לאכזבות של אתמול להאפיל על החלומות של מחר". לראש הדף

האבנים הגדולות
יום אחד הוזמן מרצה זקן בבית הספר למנהל ציבורי בצרפת (אחד המוסדות האקדמיים היוקרתיים ביותר באירופה כולה) לשאת הרצאה על הנושא "תכנון זמן יעיל" בפני קבוצה של 15 מנהלים בכירים בחברות הגדולות ביותר בארה"ב. ההרצאה הייתה אחת מתוך חמש ביום עיון שאורגן במיוחד עבורם. למרצה הוקצתה רק שעה אחת כדי "להעביר את החומר".
בעמדו לפני חברי קבוצת האליטה המנהלית הזו - שהיו מוכנים לרשום כל מילה שתצא מפי המומחה המפורסם - העביר המרצה הזקן את מבטו ביניהם, אחד אחד, באיטיות, ולאחר מכן אמר: "אנו עומדים לערוך ניסוי".

מתחת לשולחן שהפריד בינו לבין מאזיניו הוציא המרצה מיכל זכוכית גדול והניחו בעדינות לפניו. אחר כך הוציא מתחת לשולחן כתריסר אבנים, כל אחת בגודל של כדור טניס, והניחן בעדינות, אחת אחת, בתוך המיכל. כאשר התמלא המיכל לגמרי ולא ניתן היה להוסיף עוד אבן אחת, הרים המרצה את מבטו באיטיות אל תלמידיו ושאל: "האם מלא המיכל?" כולם השיבו "אכן".
המרצה המתין מספר שניות והוסיף: "האמנם?"
ואז שוב התכופף והוציא מתחת לשולחן כלי מלא אבני חצץ. בקפדנות שפך את החצץ מעל לאבנים וניער מעט את המיכל. אבני החצץ הסתננו בין האבנים הגדולות עד שירדו לתחתית המיכל.
שוב הרים את מבטו המרצה הזקן אל הקהל ושאל "האם מלא המיכל?" עתה התחילו להבין מאזיניו המבריקים את כוונתו. אחד מהם השיב: "כנראה שלא!". "נכון" ענה המרצה הזקן.
חזר והתכופף והפעם הוציא מתחת לשולחן סיר מלא בחול. בתשומת לב שפך את החול אל תוך המיכל. החול מילא את החלל בין האבנים הגדולות ובין החצץ. פעם נוספת שאל המרצה את תלמידיו: "האם מלא המיכל?" הפעם ללא היסוס ובמקהלה, השיבו התלמידים המחוננים: "לא!"
"נכון" השיב להם המרצה הזקן.
וכפי שציפו תלמידיו רבי היוקרה והעוצמה, הוא נטל את כד המים שעמד על השולחן ומילא בהם את המיכל עד לשפתו. המרצה הזקן הרים את מבטו לקבל ושאל: "איזו אמת גדולה יכולים אנו ללמוד מניסוי זה?"

בחושבו על נושא ההרצאה, השיב אחד הנועזים וזריזים שבין המאזינים: "אנו למדים שככל שיומן שלנו נראה לנו גדוש בהתחייבויות, אם באמת מתאמצים תמיד ניתן להוסיף עוד פגישות ועוד מטלות".
"לא" השיב המרצה הזקן. "לא זה. האמת הגדולה שמוכיח לנו הניסוי היא זו: אם לא מכניסים למיכל קודם כל את האבנים הגדולות, לעולם לא נוכל להכניס את כולם אחר כך". דממה עמוקה השתררה באולם, כאשר כל אחד מנסה לתפוס את מלוא המשמעות של דברי המרצה.

הזקן התבונן בשומעיו ואמר: "מהן האבנים הגדולות בחייכם? בריאותכם? המשפחה? ידידיכם? הגשמת חלומותיכם? לעשות מה שאתם באמת אוהבים? להלחם למען מטרה נעלה? להינפש? לקחת זמן לעצמכם? משהו אחר?"

מה שחייבים לזכור הוא, שחשוב ביותר להכניס קודם כל את האבנים הגדולות בחיינו, כי אם לא נעשה זאת, אנו עלולים לפספס את החיים. אם ניתן עדיפות לדברים הקטנים - החצץ, החול… - יתמלאו החיים בדברים הקטנים ולא ישאר די מהזמן היקר שלנו כדי להשיג את הדברים החשובים באמת בחיים.
משום כך, לעולם אל תשכחו לשאול את עצמכם את השאלה: מהן האבנים הגדולות בחיי? וכאשר תזהו אותן, תכניסו אותן ראשונות למיכל (החיים) שלכם.
בתנועת יד ידידותית ברך המרצה הזקן את מאזיניו ויצא באיטיות מן האולם. לראש הדף

להיות תלמיד
פעם הגיע אל המאסטר הידוע בחור צעיר וביקש ללמוד אצלו.
"למה לך את זה?" - שאל המאסטר.
"אני רוצה להיות חזק ובלתי מנוצח" - ענה הצעיר.
"אז תהיה כזה! גלה לכל אחד נדיבות, אדיבות ותשומת לב. זה יביא לך כבוד מצד הסובבים אותך. הרוח שלך תהפוך לנקיה ורחבה, ולכן - חזקה. תשומת הלב תעזור לך לראות שינוים הכי קטנים, ואז תמיד תמצא דרך למנוע עימות.
אז תוכל לנצח בקרב בלי להתחיל אותו. ואם תלמד למנוע קרבות - תהיה בלתי מנוצח!"
"מדוע?"
"כי לא יהיה לך עם מי להלחם".

הצעיר עזב. כעבור מספר שנים הוא חזר אל המאסטר.
"מה אתה רוצה?" - שאלו המאסטר הזקן.
"רציתי להתעניין, מה שלומך והאם אתה זקוק לעזרה".

אז קיבל אותו המאסטר כתלמידו. לראש הדף

חזק ממחלה
בצעירותו היה רבי מנחם מנדל מקוצק תלמידו של ה"חוזה" מלובלין.
מאוחר יותר הוא התחיל לחפש דרך חדשה בעבודת ה' והחליט לנסוע, יחד עם חברו, לצדיק אחר - "היהודי הקדוש" מפשיסחא.
מכוון שחברו של מנדל היה קרוב משפחה של ה"חוזה", הוא נמנע מלהיפרד ממנו בחשש שהרבי לא ירשה לו לנסוע.
אותן החששות היו למנדל. כך, שניהם יצאו לדרך ללא אישורו וברכתו של רבם.

הדרך הייתה ארוכה והאוכל דל מאד. כאשר סוף-סוף הגיעו אל פשיסחא, חלה מנדל בצורה רצינית.
חברו המפוחד רץ אל "היהודי הקדוש".
הוא בא לראות את החולה ואמר: "כאשר עזבת - האם נפרדת מהרבי שלך?"
"לא"
"אם תבטיח לי שתחזור אל המורה שלך כדי לקבל ממנו אישור לבוא לכאן, אני מבטיח שתחלים. ואם לאו …"

ענה לו מנדל בקול רם ובביטחון:
"לא אחזור ולא אבקש כלום. אולי עשיתי טעות, אך עכשיו אני כבר בדרך ואין טעם לחזור"

"היהודי הקדוש" נדהם מדבריו ואמר:
"טוב, אם אתה עד כדי כך עקשן, תחלים בכל מקרה …"

לראש הדף
   סיפורים החיים כדרך   »   לאספני החוכמה   »   סיפורים לחיים

לאספני החוכמה -
סיפורים ואמירות


Facebook
derech.net@gmail.com       08-8596831     
בנייה וקידום האתר    BinyaNet SEO - קידום אתרים באינטרנט     כל הזכויות שמורות
Valid HTML 4.01 Transitional